תגובתי על ביקורתו של נחם אילן “טעמים אישיים” בגיליון ערב שבת פרשת תולדות (17.11.2017) היא עניינית ומנסה להוכיח בעליל שהאיש ניסה – בין השאר – להתמודד עם ספר מתחום האתנו-מוסיקולוגיה בשעה שאין לו מושג מינימלי בתחום זה, לא במקומות המחמיאים לי מאוד בביקורתו וּודאי לא במקומות הלעגניים בביקורתו כלפַּי. ולפני שארצה את תגובתי, רציתי להציע פרס לכל המוצא הישר – שייקרא את ספרִי – ויימצא “משהו” נכון בביקורתו של נחם אילן או “טעות” בניסוח או בכוונת דברַי בספרִי “הקול והטעם”, כפי שהתפרסמה בגיליון הנ”ל. דברים אלה מכוונים לפסקה בביקורתו של נחם אילן הכותב: “אהרן ניסה לשלב כמה שפות מקצועיות, והתוצאה היא תערובת של שפות מקצועיות ולא טקסט המובע בלשון כזו שאנשים מתחומי דעת מגוונים יכולים להבינו עד תום וליהנות ממנו”.
בהערה מס’ 1 בספרִי “הקול והטעם” אני מגדיר לקורא מה היא אתנו-מוסיקולוגיה וממנה ניתן להבין שתחום זה עוסק לא רק במוסיקה אלא בתחומים נלווים נוספים כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה והיסטוריה ואם הנושא הוא טעמי המקרא, גם תחום הדת ותחום הלשון הם מעניינה של האתנו-מוסיקולוגיה. וכשאני מצהיר, שהספר הוא רב-תחומי, אני מתכוון ששילבתי עם המוסיקה עוד חמשה תחומים נלווים, כי הא בהא תליא. וההתייחסות אל חמשת התחומים הנלווים היא רק בהקשרם לנושא הספר ולא מעבר לכך. אני שמח על הביקורת שמחה רבה, כי טוב לוֹ לספר או לכותבו שיתעורר ענין סביבו, אבל הייתי שמח עוד יותר שהמבקר יבוא מהתחום הנדון (מוסיקולוגיה/אתנו-מוסיקולוגיה) ולא פרופסור “מבין(?!)” שהוא “מחוץ לקופסה” בתחום האתנו-מוסיקולוגיה. אני שואל את המבקר נחם אילן, איך מי שאיננו מבין בבסיס העניין יוכל להבין עד תום?! – הרי שמלכתחילה יש כאן אי-הבנה!…
גם בחלק המאמר שבו מחמיא לי נחם אילן על חידושַׁי ה”מוסיקליים”, כ”מבין” מלומד משהו בתחום, הוא כותב בסתמיות בולטת: “מתברר שהיא מושתתת על חמישה תווים (ולכן נקראת “פנטטונית”)…”. נכון ש”פנטטוני” זה חמש כמספר, אבל הסולם ה”פנטטוני” הוא “מושג” מוכר בז’רגון המוסיקלי, לשמע צלצולם של חמשת הצלילים השחורים בלבד! בתחום האוקטבה (סולם מז’ור מורכב משנים עשר צלילים: 7 לבנים ו-5 שחורים). הבסיס הפנטטוני המשותף לרוב גדול של קהילות ישראל, שנעימותיהן שונות כ”כ זו מזו הוא ענין פנומנלי! ולא כמו שכותב בצורה פשטנית אילן: “…ובזה יש לה משותף עם הרבה קהילות יהודיות אחרות…”. נשאלתי פעמים רבות, אם הסולם הפנטטוני נמצא אצל רוב גדול של קהילות ישראל, מדוע הן נשמעות כ”כ שונות זו מזו? – והתשובה לכך היא, שהצלילים הפנטטוניים נמצאים במקומות מאוד מיוחדים (בספרִי נמצא ניסוח הכללים להופעתם של הצלילים הפנטטוניים ומקומם המדויק במכלול באופן אבסולוטי). במקומות האחרים מופיעים צלילי הסביבה הנוכרית או צלילי קהילות יהודיות שכנות ומרוב צלילים לא שומעים את הפנטטוניקה (על פי הפתגם הידוע “מרוב צלילים לא רואים את היער”). הדברים מוצגים בנספח שבו מוצגת שיטת הרישום החדשה שלי. לכן קראתי לספרי “הקול והטעם” – ראיית הקול ושמיעת הטעם בבחינת “וכל העם רואים את הקולות…”. רק אחרי הרישום בתווים “קופצת” לעיניים ונראית הפנטטוניקה.
מוסיף אילן “מידע” לקורא התמים מול מסקנתו החיובית הנחרצת על שיטת המחקר החדשה שלי: “…יכול (המחקר של אהרן-א”א) לשמש כלי מועיל בחקר נעימות של קהילות נוספות, בייחוד כשמדובר בחקר ביצועים בעבר ולא בהווה”. מדוע רק בעבר ולא בהווה? – האם הקריאות שלנו היום, לא מבוססות על הסולם הפנטטוני? והרי זו הטעיית הקורא התמים מאין כמוה!
אילן מטעה את הקורא התמים, תחת הכותרת “קנס על טעמים לא אשכנזיים”, שמרמזת בהווה אמינא שטעמים (נעימת טעמי המקרא) אשכנזיים נעלים כביכול על טעמים ספרדיים למשל או כשכתב “לוּ נהגוּ לקרוא רק בטעמים אשכנזיים לא היה צורך בתקנה כזו”(?!), ואני (המחבר) אינני מאמין כיצד הגיע נחם אילן למחשבה בכיוון זה?! אילן מטעה את הקורא התמים פעם נוספת כשמתייחס אל “פנקסי הקהילות” (אותם אני מביא כעדות לרעיון שלי – על חשיבותם הנעלה של “טעמי המקרא” ונעימתם – נכון לתקופה זו) כשקובע בביקורתו: “…אולם תקנות (התקנות בפנקסי הקהילות-א”א) מתארות את הרצוי ולא את המצוי”. ולא היא!!! אני קובע, שבעניין טעמי המקרא נתקנו התקנות בהווה, כדי לתקן את ה”מצוי” בהווה! על מנת להגיע (יהודי סוף ימי הביניים ותקופת הרנסאנס) לְ”רצוי” טוב יותר בעתיד הנראה לעין!. על טענת העם (בגולת עמי הנצרות בעיקר) על סבלם בגולה הדוויה ושאלתם הנוקבת – האם כך צריך להיראות עם נבחר בעיני הקב”ה? – הייתה תשובתם של מורי/מנהיגי העם, שאותו הקב”ה שמייסרם בהווה על שעזבו את התורה ומצוותיה…גם הבטיח (אותו קב”ה) לחדש ימים טובים מאלה כקדם, ככתוב בתורה. העניין האדיר את טעמי המקרא, שהם – באחד מתפקידיהם – משמשים “תיווי” לדברי אלוקים חיים בהנעמת הדברים הטובים שהבטיח הקב”ה בתורה, אם יחזרו לתורה ולמצוותיה. באים הפנקסים לדווח לנו על ההקפדה שהקפידו בקהילות ישראל – בעת ההיא – על מי ש”יפר” או “יקלקל” את השורה ב”דרכם” חזרה אל התורה ואל מצוותיה. בספרִי “הקול והטעם” אני מציין שההוראה לקרוא ולא לשנות הייתה כ”כ חזקה (כמצוטט מהפנקסים ומדברי המהרי”ל ואחרים) וכן כל עניין שעוסק בתורה ובמצוותיה – כדי למצוא חן בעיני הקב”ה שיתרצה להם וישנה את גורלם לטובה במהרה. התקנות מתארות את ה”מצוי” פאר אקסלאנס והן כ”כ אמינות מאחר והן תקנות בין שאר תקנות שבחיי היום יום ונועדו לתקן את דרכו של ה”עם” באותה עת (הווה!) לגורל טוב יותר בעתיד (גאולה מבחינתם). אגב, החינוך – של אהבת התורה – החל בגיל צעיר מאוד כשבחניכת ילדים באשכנז בעת ההיא (בני שלוש עד שש) תקנו, שמורחים דבש על אותיות התורה – שנרשמו על הלוח – והילדים היו מלקקין את הדבש מ”אותיות התורה”, כל זאת, כדי לחבב תורה מגיל צעיר. עד כאן הטעיות הקורא התמים, שתיים, שלוש או ארבע… מי סופר?
הגדיל נחם אילן להטעות (הגדיל משום שחשב שהוא צודק, אז גם לעג לי: “…מביך משהו” כתב). כמו-כן, תלה את “מסקנתו” בשני מנחַי בעבודת הדוקטור פרופ’ איתמר גרינולד ופרופ’ אליהו שלייפר כשכתב: “…דומה כי אהרן ערבב כמה פעמים בין מיתוס לאתוס. כך למשל הכריז ‘מיתוס הוא מרכיב תרבותי דומיננטי; הוא האתוס שמקיים את הריטואל’ (עמ’ 264). אז מיתוס הוא אתוס? מביך משהו”. היעלה על הדעת ששני מנחַי שהוזכרו בביקורתו של נחם אילן “…מחשובי חוקרי…בדורנו” ושני הלקטורים (שאיני יודע מי הם בגלל חיסוי שמם כלקטורים) ועורכי הספר מטעם “הוצאת הספרים מוסד ביאליק” המכובדת לא היו עולים על מה ש”גילָה” נחם אילן ברוב תבונתו הערביסתית (שכן, התמחותו היא השפה הערבית ובתוך זה חוקר קהילות יהודיות בארצות האסלאם) כשהתבקשו להמליץ על פרסום עבודת הדוקטור שלי לספר “הקול והטעם”?!
אם נחזור למיתוס ולאתוס שמקיים את הריטואל, הכוונה למשוואה בהשאלה. מעין תקבולת, מיתוס (מצד אחד) = אתוס שמקיים את הריטואל (מצד שני). מעמד הר סיני (כמיתוס) מתחולל בליטורגיקה שבבית הכנסת בצורת נעימת טעמי המקרא שבאמצעותם נקראים דברי אלוקים חיים (כאתוס) המקיים את הטקס הליטורגי של קריאת התורה (הריטואל). נראה, שבקריאתו של נחם אילן, הוא דילג על מילון המונחים שבספר, המיועד ל”מבינים” מסוגו. עד כאן ההטעיה החמישית.
מובן שתגובתַי כאן קצרות אך בספר מועלות באריכות ובבהירות רהוטה. ראו את ביקורתו של פרופ’ מיכאל וולפה מהאקדמיה למוסיקה ולמחול.
בעניין מה שכתב נחם אילן: “יש בספר חזרות מרובות” – נהגתי בספרִי, בנושא שהוא כ”כ שימושי בריטואל הליטורגי שבבית הכנסת וכ”כ לא ידוע בפרטיו, בחוקיו ובהנעמתו (לרוב גדול מבאי בית הכנסת) לחזור מידי דיון חדש לנושא הספר. בבחינת “כל הנחלים הולכים אל הים…” וכששילבתי “שפות מקצועיות” שונות חזרתי תמיד בהקבלה לנושא הספר, מעין משל ונמשל, כדי ל”הקל” על קהל מתחומי דעת מגוונים את היכולת להבין את הכוונה עד תום.
וכן בעניין שכתב עלי ועל ההוצאה המכובדת מוסד ביאליק: “גם הסגנון מסורבל ותמוה. אהרן כותב על עצמו בגוף שלישי. גם אם לפני עשרות שנים נהגה לשון מעין זו, כיום היא מעוררת תמיהה. בעשרות מקומות נקט לשון הספר/החיבור/המחקר מסיק/…וכדומה.”
הספר/המאמר/החיבור/המחקר… משויך לכותב/למחבר, זו לשון מקובלת בכל הוצאות הספרים המכובדות, ובתוכן מוסד ביאליק. בכל שלבי הַמִשְׁנֶנֶת וְהַמִסְנֶנֶת שעבר הספר עד להדפסתו נבחן בהקפדה על-ידי כמה קוראים רציניים, כמו למשל: שני מנחַי פרופ’ איתמר גרינולד, פרופ’ אליהו שלייפר (שנחם אילן מגדירם מחשובי החוקרים בדורנו! כאמוּר), שני הלקטורים שהמליצו למוסד ביאליק לפרסם את הספר, פרופ’ נחמן בן יהודה שהיה דיקן האוניברסיטה העברית במשך שמונה שנים (סוציולוג מוביל בדורנו), פרופ’ ישראל רוזנסון (שאתו כתבתי שני מאמרים חשובים), פרופ’ מיכאל וולפה מוסיקאי מוביל (מנצח, פסנתרן, מרצה בכיר, תיאורטיקן ואדם נערץ ע”י תלמידיו ועמיתיו), שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, ד”ר יכין אונא (עורך ומתרגם בהוצאת מאגנס) והרשימה עוד ארוכה… – אף אחד מהאנשים הנכבדים שמניתי כאן לא העיר, לא שינה דבר ולא טען שלא הבין משהו בספר “הקול והטעם”. אדרבה: הדברים הטובים שכתב השופט אליקים רובינשטיין נכתבו ונשלחו למערכת עיתון “הארץ” (28.7.2017) ודבריו המקצועיים והמאלפים של פרופסור מיכאל וולפה נשלחו (29.10.2017) (גם אליך ד”ר שמואל פאוסט) – למערכת עיתון “מקור ראשון” עם לוגו של האקדמיה למוסיקה, וכל התוכן מעיד על רהיטות, עומק, רוחב היריעה (=רב-תחומיות), על החשיבות הרבה ביותר של הספר ועל הצטרפותו לארון הספרים של המוסיקולוגיה היהודית.
לא חשבתי לרגע שכוליה עלמא יֹאהבו את הספר, ציפיתי לחולקים עלי ואף רציתי שהעניין יעורר ויכוח ופולמוס – קיויתי וידעתי שהעניין בספר יעשה לוֹ רק טוב. אבל לא לביקורת של אדם שאיננו מהתחום העיקרי של הספר (מוסיקה) המשתמש בלשון בוטה ומעליבה בתחום שאין לו בו שום ידע, וגם קובע עובדות מוטעות ומטעות באבסוליטיות כ”כ “בריונית”. הוכחתי אחת לאחת שנחם אילן פשוט לא מבין (או לא רצה להבין) אל מול הפרופסורים הנכבדים שמניתי לעיל בכלל ומולִי בפרט – ש”כנראה” כן הבינו את הנכתב בספרִי “הקול והטעם”, שהוא הראשון העוסק בתפקיד המוסיקלי והמשמעות הדתית והתרבותית של טעמי המקרא ובהנעמתם.
כדי ל”גמד” או “להרעיל” את האווירה סביב הספר כותב נחם אילן: “גם אחרי שהשלמתי את קריאתו איני יודע למי נועד, כלומר מי קהל היעד שלו – מוסיקאים, אנתרופולוגים, מתעניינים בטעמי המקרא, היסטוריונים או מישהו אחר”. תשובתי לנחם אילן: קרא נא את ביקורתו של השופט אליקים רובינשטיין בעיתון “הארץ” או קרא לחלופין את ביקורתו של המוסקאי/מוסיקולוג פרופסור מיכאל וולפה ל”מקור ראשון” ותבין למי נועד הספר. אגב, ב-29.10.2017, הגיע ביקורתו של פרופסור מיכאל וולפה – בו-זמנית – למערכת “מוסד ביאליק” ולמערכת “מקור ראשון”. מו”ל העיתון מר אשר בהרב, צלצל אלי אישית להודיע שראה ש”כל החומר” (כנראה גם ביקורתו ה”מאובקת” משהו של נחם אילן) נמצא במחלקה של ד”ר שמואל פאוסט. מר אשר בהרב אמר לי בשיחת הטלפון שמעתה, המחלקה סוברנית לפרסם את ביקורתו של פרופסור מיכאל וולפה ואת ביקורתו של פרופסור נחם אילן – (שכאמור, “העלתה” אבק במגירות המחלקה שנתיים וחודשיים, בכוונת מכוון שלא לפרסמה!!!), והנה להפתעתי, ביום ו’ ה-17.11.2017 פורסמה רק ביקורתו של פרופ’ נחם אילן (ששנתיים וחודשיים כאמור, העלתה אבק במגירות המחלקה ולא פורסמה) כשמולה ניצבת ביקורתו המחמיאה של המוסיקאי/מוסיקולוג פרופסור מיכאל וולפה. מי שיקרא את ביקורתו של פרופ’ נחם אילן ואת ביקורתו של פרופ’ מיכאל וולפה יִטה לחשוב ששני המבקרים ביקרו שני ספרים שונים!!!
ומותר לציין שהביקורת המוסיקלית של פרופ’ מיכאל וולפה והביקורת של השופט אליקים רובינשטיין כפי שפורסמה בעיתון “הארץ” משלימות את האיכות האמיתית של ספרִי “הקול והטעם” מול ביקורתו “הבריונית”, “המרעילה” והמתיימרת ל”גמד” (את ספרִי “הקול והטעם”) של פרופסור נחם אילן המתעסק בתחום לא לוֹ כמבין מדוּמה ומתחזה.